מפגשים ספונטניים 

בית האמנים חדרה מרץ 2014

מתוקה דורון - מפגשים ספונטניים

אוצר: ד"ר אנטון בידרמן

מפגשים ספונטניים כפעולות גוף ותודעה באים לידי ביטוי בעשרות אטיודים של מתוקה דורון. הם כמו מוזיקה ויזואלית קצרה ומדויקת פותחים נתיב זיכרון לילדותה, לתרבותה ול"אחר". האטיודים מגובשים  במבנים וצורות מגוונים, מקובצים בסכמות שהופכות לז'אנר בעל ערך ומהות של שדות וסימנים.      מדברי האמנית: "מול הנייר הריק השרבוטים מובילים אותי לשדות וסימנים גלויים ומוסתרים... בתהליך העבודה אני מוסיפה ומוחקת  ולבסוף מחליטה. נעה בין ספקנות לידיעה, בין המדומיין לנראה כאמת של התגלות רגעית".

כמו טיול בין סבך יער העבות, יוצאת מתוקה דורון אל המסע הלא נודע של התמודדות עם הנייר הלבן כמטפורה לשטח חשוף שטרם נכבש, עליו היא מסמנת את עולמה האחר כהתכתבות עם זיכרונותיה. רסיסי רעיון מתפתחים ומתגבשים בתהליך העשייה. כמו כל תהליך של יצירה מופשטת היא מתחילה מהמקום העיוור הלובש צורה, פושט צורה ונע בחיפוש תמידי אל יעדו.

את כל השלבים הללו מותירה מתוקה על פני הנייר הלבן והם אלה המהווים את הרבדים הסמויים והמוסתרים של המחשבה ושל הרגש שחוותה בזמן היצירה, עד לרגע הסיום שלה. צבעים מומסים, ספוגים וצפים על פני הניירות בשילוב חריטות ודימויים לא מפוענחים יוצרים חוויות אמוציונאליות ורגשיות מודחקות, הסוחפות את הצופה לתוך הנופים, החללים והמרחבים הטעונים.

בתערוכת יחיד ראשונה שלה, מרץ 2014 בבית האמנים חדרה נפגוש סדרה בת 120 אטיודים על נייר שמרכיבים פסיפס מנטאלי מובנה ממשפטים לאקוניים של התכתבות עם זיכרונותיה ומפתיעים בעוצמתם הוויזואלי ובכוחם המונומנטאלי. תהליך צבירה שבו כוחות הצבע והמרקם נפגשים ומתהווים לדימוי פועם ונושם באופטימיות ותקווה. סיסמוגרף של חוויות הזמן בהווה מספרים את הסיפור האישי כעדות לתהליכים תרבותיים שעברו במוחה בשעת העשייה. עולה לעיתים תחושה של אבדן שליטה, בעוד שבאזורים אחרים  ברורה המחשבה ומועצם הנרטיב שהיא רוצה לספר. באמצעות כלי ציור שונים מתווה מתוקה את עקבות פעולות הגוף. עקבות שהם זיכרונות קמאיים ואסוציאציות מתורגמים לחומר וצבע כשיח מתפתח בינה לבין האחר.  (האחר היינו כל מה שאיננו אני, אך גם אינו ניגודו של אותו של האני). האחר הוא אותו הפער בין האומר לבין הנאמר על ידו...  

האטיוד כציור ספונטאני וכדימוי היוצרת,  מאפשר לה לבחון ולחוש את הגוף הדמיוני של האחר, כל זה  על רקע חוסר האפשרות לראות את המסתורין של פנים-האובייקט המצייר, מלצר וסמית' קוראים לו ה"קונפליקט האסתטי" (Meltzer and Smith, 1988). זהו הקונפליקט בין חווית היופי החיצוני הנראה לעין  לבין המסתורין של פנים-האובייקט, הכולל רגשות ומחשבות שלא ניתנים לראיה.

הבחירה של האמנית באטיוד לא היה מיועד מלכתחילה לתצוגה, הפך במורצת התהליך לעיקר. העיקר כמרכיב "אינסטרומנטאלי המגלה ונחשף כל פעם מחדש לאפשרות ולפוטנציאל של תחבירי צבע וצורה לחיים חדשים ומתחדשים. כמו כל אמן, כך גם מתוקה מבקשת חופש מוחלט של המחשבה ושל היד המציירת. באחיזה בוטחת של המכחול והמברשת יוצרת מקצבים דרכם היא מחלצת צורות ודימויים המתווכים בין תת מודע פרטי לתת מודע קולקטיבי. מתוקה פיתחה שפה אישית המצליחה לשלב בין כתב ידה ומחשבותיה כמצע ציורי וכערך אסתטי מצטבר.

ערך מופשט וזיכרון קונקרטי נפגשים על לובן הנייר. בין הגילוי וההסתרה פוגשת מתוקה דורון את עצמה. מזהים את המכניזם של הפעולה האמנותית ואת התואם להלכי הרוח של הציירת. הספונטאניות בעבודת המכחול, השפכטל והמברשת בדרגות סמיכות משתנות של חומרי הצבע  נערמים למרחבים כנוכחות חזקה ועלומה. למרות שאין פיגורות מזוהות כמקובל בציור המופשט, הפנלים נתפסים כאובייקטים מומשגים. הבנות אלה שבשפה האמנותית רכשה האמנית מהאקספרסיוניזם הגרמני, מגרהרד ריכטר ומהאמנים הניו יורקים – פולוק, רותקו, הופמן, דה קונינג  ואחרים. בהמשך ויתרה על הדראמה המיותרת והחלה משוחחת עם  הוורד הודג'קין הלונדוני, צייר ואמן ההדפסים שזכה בפרס טרנר, כמו הודג'קין היא תאמר לצופים בעבודותיה  הסתכלו! התבוננו! תגלו בעצמכם... ותוסיף, אין מה לומר מפני שהציורים שלי אינם מילים, מפני שתמונה היא מה שהיא.

על פי מילנר בספרה "על אי היכולת לצייר" (Milner, 1990), לא קיימת עין "נטו", כלומר אין מציאות אובייקטיבית. היא מתארת בספרה את נטייתנו להשלים בעזרת הדמיון את נוכחות  האובייקטים באמצעות השלמת הצורה וליצור לה תבנית מבט סובייקטיבי שמורכב גם מביטוי בצבעים. סקאלת הצבעים של האמנית נעה בין גוונים רווים וזוהרים לאפורים וחבויים. בחלקם עימותים צורניים המתבטאים בצבעים מנוגדים ודיסוננסים. באחרות הרמוניה של פיוט וליריקה. המאחד בין כולם הוא כתב ידה האוטנטי בליווי זרימה אקספרסיבית וחופשית.

אסוציאציות רבות מלוות את הצופה, מחזיתות בתים, רחובות וחלונות, דלתות, פתחים ובקעים של פנים וחוץ,  צמיחה וצמחייה, דרך מקצבים מוסיקליים הנערמים לסימפוניה עשירה ועד לספיראלות רוחניות כתנועה של ציפה וריחוף. למרות זאת המבט אינו עומד בפני עצמו, נלווים אליו הדמיון והרגש של המתבונן . יופיו ואפיונו של האובייקט שבו מתבוננים (הציור) רוקמים באמצעות הדמיון שלנו שמוסיף פרשנות והבנות. האופן בו אנו מביטים על הציור אינו נוצר יש מאין, כי אם מיחסינו עם העולם החיצוני ומהתייחסות האחר, המתבונן. הגישור על הפער הוא דמיון היוצר.

ציור בהשראת קונפליקט הוא אמצעי להמחיש דרך צבעים וצורות את חווית הפנים של האחר, לסייע למפגש בין הנראה לבלתי נראה, בין הנתפש לבלתי נתפש, ולהפוך את הקונפליקט לקיום מהותי.  ציוריה נראים כתצרפים אישיים, אישיים מכדי שיוכלו לדבר ברהיטות אל ההיגיון, למעט יוצרים שהיו בצמתים דומים. למרות זאת הם במיטבם ויוצרים חוויות אסתטיות וקטעי זיכרונות אל מקומות לכודים מן העבר בזמן הווה .

"ציירים לכודים בקסם של הסימן שהגוף משאיר." כציירת גם היא משאירה אחריה עקבות של הכורח המפעיל אותה להמשיך וליצור מתוך עולמה הרוחני בדומה לגדולי היצירה שהגיעו עד לקצה גבול הסימון. דחף היצירה קשור באופן ישיר לצורך של האמנית ליצור מחדש את מערך רגשותיה החבויים בעולמה הפנימי. בנוסף, משקפות עבודותיה קונפליקטים אמנותיים סביב דימוי מעמד האישה בחברה בכלל. מעמד שיכול לבטא אבדן כיוון ומטרה כחיפוש אחר המוחלט ובהכרה מלאה בהעדר השלמות. זהו ניסיון לאחוז בדימוי השלם, אבל פעלת הגוף לא מגיע ליעדו, משאיר את הציור באמצע המרחק הבלתי ניתן לגישור. כמו בחיים עצמם, ניסוחים ותיאורים לא מדויקים מרכיבים את היומיום של החיים הרופפים והשבריריים.

מתוקה דורון

נולדה ב-1954 בפתח תקווה. בוגרת החוג לעיצוב גרפי בבית ספר לאמנות "מימד אסכולה", המשיכה לימודי פיסול באבן, בבית ספר לפיסול "בסיס", בהנחייתו של האמן וסילי רז . בשנת 2008 למדה פיסול בבצלאל, בהנחייתו של הפסל והאמן אבי סיטון . מזה כחמש שנים לומדת ציור אצל ד"ר אנטון בידרמן במכון לאמנות פתח תקווה. השתתפה במספר תערוכות קבוצתיות.